היא הייתה נחשבת לאחת הבנות היפות בשכבה שלה.
שיערה שחור חלק וגולש, עיניה כחולות כמו השמיים, עיניים שתמיד נראות מאושרות. כולם אהבו אותה,
החיוך שלה, היה חיוך שעם אתה רואה אותו, אתה לא יכול שלא לחייך. חיוך ממיס.
כל בן חלם להיות איתה, כל בת קינאה בה.
הכל התחל מאותו יום, שהלכה לסתם בדיקה שגרתית אצל הרופא שלה.
"אני מצטער לבשר לך, מאיה, אבל את חולה בסרטן. סרטן הדם"
מאותו היום,
הכל השתנה.
החיוך לא היה על הפנים,
העינים הכחולות, נראות עצובות מתמיד.
"אביחי.. אני ח..ו..ל..ה בסרטן הדם" אמרה לאביחי מלאה בדמעות.
אביחי היה הידיד הכי טוב שלה, האח שמעולם לא היה לה.
אחרי חצי שנה של שתיקה, היא פתחה את הפה וסיפרה.
הם ישבו,
שניהם,
במיטה, בחדר שלו.
בוכים.
"את צריכה להנות מהחיים, ולנצל כל רגע.. אל תתני לזה לשבור אותך. אל תדאגי, אני איתך. תמיד..." אמר לה, אחרי שהם נרגעו.
מאותו היום,
היא החליטה לקחת ברצינות את מה שאביחי אמר לה.
היא ניצלה כל שניה וכל דקה.
"אמא אני יוצאת היום למסיבה" אמרה מאיה לאמה.
"אוקיי מאיה, רק בלי שטויות ובזהירות..."
מאיה ידעה, שלה לא נותר הרבה זמן לחיות.
היא החליטה שהיום, היא תהנה כמו שלא נהנתה לעולם.
מאיה אף פעם לא הייתה במערכת יחסית רצינית, תמיד היו לה סטוצים, קטע פה, קטע שם.
למסיבה, היא התלבשה הכי יפה שיש.
חצאית מיני, מג'ינס. חולצה צמודה, צמודה בצבע חום שבחזה היא פתוחה וחשופה. ומגפיים חומות מבד, לא כ"כ גבוהות ולא נמוכות.
היא נכנסה למסיבות עם חברות שלה,
כולם הסתכלו עליה,
והתהפנטו מיופייה.
היא התחילה לרקוד, נעה לצלילי המוזיקה, חושבת שהיא לבד בחדרה, רוקדת, מזיזה את האגן, רוקדת בחושניות.
כל הזמן אמרו עליה שהיא רוקדת יפה.
הבנים לא עזבו אותה לשניה, כל פעם בא מישהו אחר.
אבל רק אחד תפס את עיניה, אותו אחד שעמד ליד הבר ושתה.
היא המשיכה לרקוד. אמרה לעצמה "אין סיכוי, הוא לא יבוא". הוא היה נראה טוב, קוצים בצבע חום, חולצה צמודה, ג'ינס צמוד ומוך, בדיוק הסטייל שלה.
היא המשיכה לרקוד והרגישה ידיים חמימות עוטפות את גופה היא הסתובבה אליו, וזה היה ההוא, מהבר.
"את מאמינה באהבה ממבט ראשון?" שאל אותה...
"עכשיו, שזה קורה לי בפעם הראשונה, אני מאמינה"
הם יצאו החוצה,
לנשום אוויר.
והיא סיפרה לו הכל, על הסרטן, על הזמן הקצוב שנשאר לה לחיות, ועל ההחלטה לנצל כל רגע ורגע בחיים.
הוא היה בשוק, והבטיח לה, שהוא יזכור אותה תמיד, ושהוא יהיה איתה עד הסוף.
הם נכנסו בחזרה למועדון, והתחילו לרקוד צמוד,
להתנשק בחושניות,
כולם הסתכלו עליהם.
"אני מרגישה שזה הסוף.." אמרה לו.
"ששש אל תגידי את זה" אמר לה אורי. (אותו הבחור מהבר..)
המסיבה נגמרה לה לאט, לאט. אורי ומאיה החליפו טלפונים, כתובות והבטיחו זה לזו שהם יפגשו.
מאיה חזרה לביתה, התפשטה והלכה לישון.
בבוקר מאיה קמה, והרגישה ממש לא טוב.
היא הובהלה לבית החולים,
ושם, נפטרה.
יום למחרת, אחרי שמאיה לא ענתה לאורי בפלאפון, הוא החליט להפתיע אותה בביתה.
דלת ביתה הייתה פתוחה,
מלא אנשים יצאו ונכנסו.
אמא שלה, ישבה לה על הריצפה, מתייפחת מבכי,
חברות שלה, ידידים שלה, המורים, כולם היו שם.
ואורי לא הבין מה קרה.
הוא שאל,
"איפה מאיה?" שאל כולו מובך.
"מאיה.. היא.. נפטרה אתמול בלילה.." אמרה אחת החברות שלה בבכי.
אורי הרגיש שזהו,
אין טעם לחיים.
מאיה, לא ידעה עליו שהוא יצא מקשר ארוך, היא בגדה בו, וגם הוא החליט לנצל את החיים.
אורי עמד שם, מביט אל הלא נודע, עיניו דומעות.
"אתה אורי?" שאלו אותו אנשים.
"כןןן.. מאיפה אתם יודעים?" שאל מגמגם..
"מאיה סיפרה עלייך כ"כ הרבה, היא כתבה מכתב, היא ביקשה.. שאתה, תמשיך בחיים שלך... ותנצל כל רגע ורגע בחיים, כמו שהיא עשתה,
היא אמרה גם, שהשם שלך, אורי מתאים לך. כי הכנסת לה אור לחיים, בימים האחרונים שלה..."
הוא לקח את רגליו, והלך משם, בוכה, וכאוב.
הוא המשיך בחייו אך לעולם לא שכח את הילדה הזאת שגרמה לו להמשיך,
עכשיו כשהוא מתכונן ליום הגדול בחייו, החתונה שלו. הוא נזכר בה ונשבע לעצמו-
כי על מנת להנציח אותה לבתו שבבטן ארוסתו ואשתו לעתיד הוא יקרא מ א י ה...